תעתועים מאת ריצ'ארד באך

היה היה פעם משיח שבא אל כדור הארץ. הוא נולד בארץ הקודש אינדיאנה, וגדל בהרי המסתורין שממזרח לפורט ווין.

המשיח למד על העולם הזה בבתי-הספר היסודיים באינדיאנה, וכאשר גדל, למד עליו תוך כדי עבודתו כמכונאי מכוניות.

אך המשיח ידע דברים גם מארצות אחרות, מבתי-ספר אחרים ומגלגולי חיים אחרים. הוא זכר את אותם דברים, ובהיזכרו בהם הפך לחכם וחזק, ואחרים הכירו בכוחותיו ובאו אליו לשאול בעצתו.

המשיח האמין כי ישבידו הכוח לעזור לעצמו ולכל המין האנושי, ומכיוון שכך האמין - כך גם היה הדבר לגביו, ואחרים ראו את כוחו ובאו אליו להירפא מצרותיהם וממחלותיהם הרבות.

המשיח האמין כי נכון וראוי שכל אדם יראה עצמו כבן האלוהים, ומכיוון שכך האמין - כך גם היה, והסדנאות והמוסכים שבהם עבד נתמלאו באלה שביקשו אחר ידיעותיו ואחר מגעו המרפא; והרחובות בחוץ נמלאו באלה שייחלו רק, שבעוברו ייפול עליהם צילו וישנה את חייהם.

ואז, בגלל ההמונים, פנו כמה מנהלי עבודה ומנהלי סדנאות אל המשיח, וביקשוהו שייטוש את כלי מלאכתו וילךלדרכו, שכן כה רבו ההמונים עד שלא נותר עוד - לו ולמכונאים האחרים - מקום לעבוד בו על המכוניות שהופקדו בידיהם.

וכך הוא יצא לו אל הכפר, והמוני חסידיו החלו מכנים אותו "משיח" ו"עושה ניסים"; וכיוון שכך האמינו - כך גם היה.

כאשר פרצה סערה בעת שדיבר, לא נגעה אף לא טיפת גשם אחת בראשי מאזיניו; והניצבים בשולי הקהל שמעו את דבריו בבהירות גמורה, כמו אלה שעמדו בשורה הראשונה, גם כשהשמים שמעל נרצעו ברקים ורעמים רעמו. והוא תמיד דיבר אליהם במשלים.

והוא אמר להם: "בתוככי כל אחד מאיתנו מצוי הכוח של הסכמתנו לבריאות וחולי, לעושר ודלות, לחירות ועבדות. אנו השולטים בהם - אנו ולא אחר.

ואז דיבר הטוחן ואמר: "לך, המשיח, קל לדבר. אותך מנחים ממעל ואינך צריך לעמול כמונו. צריך אדם לעבוד למחייתו בעולם הזה."

והמשיח השיב ואמר: "היה היה פעם, על קרקעיתו של נהר בדולח אדיר, כפר של יצורים.

זרמו של הנהר שטף חרש ועבר מעל לראשי כולם - צעירים וזקנים, עשירים ודלים, טובים ורשעים. והזרם בשלו, זורם בדרכו כמימים ימימה, מודעאך ורק לעצמותו הטהורה.

כל אחד מהיצורים נצמד בכוח, בדרכו שלו, אל הזלזלים והאבנים שבקרקעית הנהר, שכן ההיצמדות היתה להם דרך חיים, וההתנגדות לזרם היתה הדבר שכל אחד מהם למד מלידתו.

אך לבסוף אמר אחד היצורים: 'נמאס לי להיצמד. ואף שאיני רואה זאת בעיניי, מניח אני שהזרם יודע לאן מועדות פניו. ארפה, אם כן, מאחיזתי ואניח לו לשאתני עימו. אם אמשיך להיצמד כאן, אמות משעמום.'

היצורים צחקו ואמרו: 'שוטה! אם תרפה, כי אז הזרם הזה, שלו אתה סוגד, ישליך אותך וינפץ אותך אל הסלעים, ואז תמות מהר יותר מאשר מן השעמום!'

אך הוא לא שעה לדבריהם, שאף שאיפה עמוקה והרפה את אחיזתו - והזרם הטילו באחת אל הסלעים.

אולם בחלוף הזמן, משסירב לשוב ולהיצמד, הרימו הזרם וחילצו מעל הקרקעית, והוא לא היה עוד פצוע ומוכה.

והיצורים שבמורד הנהר, שלגביהם היה עתה זר, קראו: 'הביטוי נס! הנה יצור כמונו, אבל הוא מעופף! הנה המשיח שבא להושיע את כולנו.'

וההוא שנישא בזרם אמר: 'אינני משיח יותר מכם. הנהר משתוקק לשאתנו חופשיים, אם רק נעז להרפות. המסע הזה, ההרפתקה הזאת, הוא ייעודנו האמיתי.'

אך הם שבו וקראו 'מושיענו!', וכל אותה עת נצמדו אל האבנים, וכאשר שבו והביטו, הוא לא היה עוד - והם נותרו שם לבדם, כשהם רוקמים להם אגדות על אודות המושיע."

כאשר נוכח כי ההמון מחניקו מיום ליום, יותר ויותר, וכאשר נוכח כי הם דוחקים בו בלי לאות שירפאם ושיזינם בלי הרף בניסיו, ושילמד למענם ושיחיה את חייהם - פרש לו אל ראש ההר, לבדו, ושם נשא תפילה.

ובליבו אמר: "הו, יש נצחי ורב חסד. רצונך ייעשה. אנא, הסר מעלי את המטלה הזאת, את המסה הרבה והעצומה הזאת. לא אוכל לחיות את חייה של נפש אחרת, אך רבבות קוראים אלי שאתן להם חיים. צר לי שאיפשרתי את כל זאת. אנא, הנח לי לשוב אל המנועים שלי ואל כלי מלאכתי, ולחיות כבני האדם האחרים.

ואז, בראש ההר, דיבר אליו קול; לא קול אישה גם לא קול גבר, לא רם גם לא חרישי, קול שרוך אינסופי בו. והקול אמר אליו: "לא רצוני הוא שייעשה, אלא רצונך, שכן רצונך הוא רצוני. לך לך לדרכך כבני האדם האחרים, והייה מאושר בחייך על פני האדמה."

ובשומעו זאת היה המשיח שמח וטוב לב. הוא נתן תודה כיאה וכיאות, וירד מעל ההר בזמזמו לעצמו שיר מכונאים פשוט. וכאשר סגר עליו ההמון בתחינותיו והפציר בו שירפאו וילמד למענו ויזינו בלי הרף בידע שלו ויבדרו בפלאיו, הוא חייך אל ההמונים והודיעם בנעימות: "התפטרתי".

לרגע, נדהם ההמון וקפא על עומדו.

ואז אמר אליהם: "אם יאמר אדם לאלוהים כי יותר מכל רוצה הוא לעזור לעולם הסובל, ויהיה המחיר אשר יהיה, ואלוהים ישיב ויאמר לו מה עליו לעשות, האם צריך האדם לעשות כפי שנאמר לו?"

"כמובן, משיחנו!" קראו ההמונים. "עליו להתענג אפילו על ייסורי הגיהנום עצמו, אם אלוהים מבקש זאת!"

"ואין זה משנה מה נוראים הייסורים או מה קשה המטלה?"

"לכבוד ייחשב לו להיתלות, ולתהילה ייחשב לו להינעץ במסמרים אל עץ ולהישרף באש, אם זאת ביקש ממנו האלוהים", אמרו הם.

"ומה הייתם עושים", שאלה המשיח את ההמון, "אילו דיבר אליכם אלוהים, היישר בפניכם ואמר: 'הריני מצווה עליכם להיות מאושרים בעולם, עד יומכם האחרון.' מה הייתם עושים אז?"

וההמון שתק. קול לא נשמע, וצליל לא הידהד על מורדות ההרים ובעמקים שבהם עמדו.

ואז אמר המשיח אל הדממה שמסביב: "בדרכנו אל האושר נמצא את הידע, שלמענו בחרנו בחיים האלה. זאת למדתי היום הזה, ובחרתי להניח לכם ללכת בדרככם, כאוות נפשכם."

והוא פילס לו דרך בעד ההמון, והשאירם שם, ושב לחיי היום-יום של בני אדם ומכונות.