ספרים ואמא שלי

אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות זה להיכנס לחנות ספרים ולפשפש. קשה לי לעמוד בפיתוי של לקנות ספר (יותר מאשר מול אוכל, אלא אם כן זה משהו שקשור לשוקולד). מה שעוד משמח אותי זה המחירים הנמוכים של המבצעים השונים - בין 20 ל-25 שקלים לספר.

אין דבר שמשמח אותי יותר מאשר לראות את הספרים עומדים בשורה בספרייה שלי. אני מעדיפה לקנות ספרים ולא ללכת לספרייה (אף פעם לא היה לי מנוי לספרייה, מלבד בתיכון). אין לי הסבר רציונלי לעניין. אני פשוט אוהבת לקנות ספרים ולראות אותם אצלי בבית על המדפים.

יש לי גם חוקים הקשורים לספרים: אני אף פעם לא מלווה ספרים לאנשים שאני לא בקשר קרוב ותכוף איתם (הרבה ספרים הלכו לי לאיבוד כי אנשים פשוט לא יודעים להחזיר). גם כאשר אני כבר מלווה ספר, הוא מגיע עם הוראות שימוש - אסור בשום פנים ואופן לעשות אוזניים בספר (לכן אני תמיד מצרפת סימניה), אסור לקשקש עליו ובאופן כללי לשמור עליו ולהחזירו באותו מצב בו הוא התקבל.

זה אולי נשמע קצת אובססיבי ומוגזם, אבל זו אני והספרים שלי.

מאז שלמדתי לקרוא וגיליתי את עולם הספרים, גיליתי עולם ומלואו. הספרים תמיד היוו (ועדיין מהווים) חלק נכבד מחיי. הם היוו מקום מפלט מהמציאות הבלתי נעימה, הם גירו את דמיוני, הם העשירו את עולמי, הם העשירו את השפה שלי, הם גרמו לי להיות הגיבורה, זו שמעיזה, זו שדברים מעניינים קורים לה.

אני זוכרת שדבר ראשון שעשיתי כשחזרתי מבית-הספר היה לפתוח ספר ולקרוא. זה שיגע את אמי, שרצתה שקודם כל אעשה שיעורי בית (למרות שתמיד הייתי תלמידה טובה).

וכל ההקדמה הזאת - למה? אני רוצה לשתף אתכם בספרים שהשאירו עלי רושם. במשך השנים פיתחתי תחושות חזקות לגבי איזה ספר ימצא חן בעיני לפי התקציר הכתוב בגב הספר. לעתים רחוקות התאכזבתי מספר שקניתי עד כדי אי קריאתו לאחר הדפים הראשונים.

אחד מהספרים שעשו לי את זה נקרא "זה לא שאני אוהבת" מאת אורית הראל. להלן התקציר: הסיפור מגולל את קורותיה של שנה אחת של התפכחות בחייה של נילי, אשת קריירה צעירה ורווקה שקשריה עם הסובבים אותה מגיעים אל רגע האמת. במהלך אותה שנה בוחנת נילי מחדש את פרשת האהבים שהיא מנהלת זה שנים עם גבר נשוי, מבררת את יחסיה עם אמה ומנסה ללמוד להשלים עם אבידות הכרחיות ולשמוח במציאות קטנות שהחיים מזמנים.

הספר הזה ריגש אותי ברמות - צחקתי, בכיתי, כאבתי, התרגשתי - אני חושבת שחוויתי את כל קשת הרגשות.

מה שהכי ריגש אותי בספר ושאליו הכי התחברתי היא מערכת היחסים של נילי עם אמה. למרות הנסיבות השונות, זה מאד הזכיר לי את מערכת היחסים שלי עם אמי. היה בספר משפט אחד שפשוט גרם לי לבכות בכי תמרורים:

"אלוהים, תציל אותי. אני לא רוצה להיות אמא של אמא שלי. עוד לא. עוד בכלל לא."

אחד הדברים שמאד מפחידים אותי זה לראות את אמי מזדקנת ולדעת שאני אצטרך לטפל בה. מצד אחד אני זוכרת לה את כל התקופות שהיא טיפלה בי במסירות, בהקרבה, בוויתור, באהבה מכל הלב ואיך אפשר שלא להחזיר לה באותו המטבע. מצד שני אני כועסת עליה שהיא מזדקנת בגלל שאני מפחדת שהיא תמות ותעזוב אותי לבדי וקשה לי בכלל לחשוב על זה - מה שגורם לי לפעמים להתנהג אליה לא יפה במקום פשוט להגיד לה שאני מאד אוהבת אותה ולא רוצה ששום דבר רע יקרה לה.